Photo by Celestine Chua

פרנקל פייסבוק ומה שביניהם

המחקר הפסיכו-פתולוגי מדבר על כך שאנשים דתיים באופן כללי יותר בריאים מאנשים שאינם מאמינים כי המרכיב האמוני מגן עליהם מפני קשיים נפשיים בחיים ובכלל. זו תפיסה שהחזיקה לאורך שנים במחקרים רבים והיא כנראה נכונה. ראוי לציין שבמחקרים השונים אין הבדל בין אמונה של יהודי לכל אמונה אחרת. אדם, מהרגע שהוא אדם מאמין הוא יהיה בריא יותר. מצד שני מחקרים אחרים הראו שמתבגרים דתיים מדווחים על קשיים נפשיים גדולים יותר.

שני הדברים נכונים, וגם סותרים אחד את השני. כנראה שהקשיים הנפשיים שנובעים ל’איש האמונה’ עדיין קטנים יותר מהקשיים הנפשיים של האדם הלא מאמין. ולכן בשורה התחתונה ‘איש האמונה’ בריא יותר סטטיסטית.
אפשרות אחרת היא שזהו עניין של גיל, למתבגרים בגיל 15-30 יש קושי נפשי גדול יותר אבל כאשר מזדקנים הבעיות נעלמות ודווקא מרגישים בריאים יותר.

על כל פנים אם המטרה שמציבים היא גבוהה יותר אז ברור שהקושי גדול יותר.
למי שאין רף מוסרי גבוה אז הרף שלו נמוך יחסית ולא מקשה על החיים ועל המצפון.

אצל ה’איש האתאיסט‘ הרף הנמוך יכול להיות להיות רף  אומנותי ‘גבוה’.
מבחינתו, במקום להצביע שיש כאן בעיה מוסרית אפשר בנקל להפוך היוצרות ולצייר את זה כאומנות ותרבות.

לכן אולי גם ‘אנשי התרבות’ חושבים שהתרבות נמצאת רק אצלם כי לא רואים את ה’איש האמונה’ מתעסק בתרבות באותה מידה של חופש ושחרור מוחלט. ‘איש התרבות’ חושב ש’איש האמונה’ הוא אדם עם גבולות ומחסומים ולכן הוא גם לא תרבותי. הוא לא צרכן של אומנות ותרבות כפי ש’איש התרבות’ מגדיר מהי תרבות ואומנות.

במאמר סגור, מי אמר ש’תרבות’ ו’אומנות’ מוגדרת רק לפי ההגדרה שקבע ‘איש התרבות’?
אולי אפשר להגדיר אומנות ותרבות גם בדרכו של ‘איש האמונה’ והיא גם תהיה בסדר?
הרי פעם מזמן היתה ‘אומנות יהודית’ עובדה יש מחלקה כזאת במוזיאון. אז למה שלא תהיה גם כיום?

אומנות יהודית, חיה ונושמת. יש היום קבוצות פלייבק, משחק וריקוד יהודי או ישראלי רק שיש בו גבולות מסויימים ועדיין אין זה מונע מהיצירתיות ומחופש הביטוי. להיפך בגלל שיש גבולות ברורים אז יש הרבה יותר יצירתיות וחופש.
לים יש גבול ועדיין יש בים המון דגים, חופש אין סופי ועומק שעדיין לא גילינו ממש עד היום הזה.

לא מזמן היה איש תרבות ישראלי שכתב בעיתון שלאנשי אומנות מותר לעשות דברים שלאנשים רגילים אסור בתכלית.
אנשי אומנות שמביאים את הבשורה של היצירתיות והתרבות, לפי דעתו המלומדת, צריכים חופש כדי שיוכלו להוציא לפועל את היצירתיות שלהם.
לכן, כדי לאפשר להם סביבה נוחה וחופשית אז מותר להם לעשות מעשים שאנשים ‘רגילים’ צריכים לשבת בכלא עליהם. אבל להם לשם כל הטררם צריך לאפשר להם את זה. גוואלד.

זאת בדיוק עבודת אלילים!

לוקחים משהו מאוס, בהמי, המקום הכי נמוך שאפשר לעלות על הדעת והופכים אותו לקדוש! לאומנות תרבותית!
פעם זה היה עבודת אלילים ממש, פסל ופולחן לשמו שם היה אפשר לעשות את כל הדברים הללו כפולחן לאליל.
היום שאנשים גדלו ועניין הפסלים ועבודת האלילים לא כל כך תופס אז עברו לתרבות ואומנות.
שם זה מצטייר ונראה יפה ותרבותי כי קוראים לזה אומנות.

“גיירו” את מעשי הנבלה ובמקום לקרוא להם בשמם האמיתי (הס מלקרוא כאן לילד בשמו) קוראים להם מעתה אומנות ותרבות.

בצורה הזאת אפשר גם לצייר את דעאש כארגון שפועל לשם האומנות והתרבות, הרי כבר יש סרטים על רוצחים סדרתיים שאפשר לראות בסדרתיות שלהם מטרה אמנותית כזאת או אחרת ורעיון פילוסופי. אז למה לא?

זה מתחיל ממשהו שנראה סביר והגיוני כמו למשל ללמוד רישום באמצעות דמות ערומה, על ידי הזמנה של דוגמנית עירום לכיתה.
זה נראה דבר סביר ואולי אפילו נצרך לצורך לימודי (אם כי אני מכיר ציירים מעולים שלא עברו בדרך הזאת) אבל ברור לכולם שאם היא תעמוד באמצע הרחוב אז יגיעו שוטרים ויעצרו אותה. נכון.
זה רק מתחיל משם. אם לומדים ככה מבינים מיד שיש דברים שלאומן מותר ולאחרים זה פחות מקובל.
משם אפשר רק להתקדם כדי לעבור עוד קווים אדומים…

אם אין גבול ואין רף מוסרי ומטרה לשאוף אליה אז בנקל הכל מותר ואפשרי.
לא רק מותר ואפשרי אלא זה הופך להיות עניין תרבותי אומנותי קדוש, חופש הביטוי!
לעבור קווים אדומים הופך להיות דבר מקובל ורצוי.

תכלס, הצבת שאיפות גדולות בזמן שהאדם נמצא בתוך גוף חומרי ובהמי זאת בעיה.
האדם מורכב מנשמה אלוקית ממעל ומגוף בהמי. ושניהם דורשים את זכות קיומם!
אף לו אחד מהם רוצה להתפשר, כל אחד רוצה 100% נוכחות.

ובתוך זה יש לאדם שכל חושב ולב מרגיש, רצון וצרכים.

למשל, עניין הצפייה בפורנוגרפיה נחשב לרוב כדבר טבעי ומקובל כאשר אין לאדם שאיפות מוסריות גבוהות (בתחום הזה לפחות).
אצל דתיים העיסוק בראש גדול יותר, כי אין להם את המקום ה’טבעי’ הזה. ‘איש האמונה’ נעול על מטרה מוסרית גבוהה אשר מונעת ממנו לעשות ככול אשר יחפוץ ודורשת ממנו ל’כבוש את ייצרו’, להתעלות מעל הצרכים ה’טבעיים’ הבהמים הנטועים בו.

הכל טוב ויפה אבל הדרך לא סוגה בשושנים והיא רצופה מכשולים ומהמורות אין סופיות.
עד שיש אומרים שלדתיים בגלל המתח הזה בין המצב ה’טבעי’ של האדם לרדוף שמלות לבין שאיפות מוסריות גבוהות יש פחות בריאות נפשית.

הרי זה דבר מדהים,
בגלל שיש ל’איש האמונה’ רף מוסרי גבוה לשאוף אליו יוצא בסוף שהוא יוצא עם פחות בריאות נפשית ממי שמלכתחילה לו היה לו כלל מטרה ושאיפה מוסרית בעניין.

צריך להבין, מה שגורם לכל המתח ולבעיה בבריאות הנפשית זה הדחקה של מחשבות.
ברגע שאדם מדחיק אותן הוא למעשה רק מגביר אותן, כמו התיאוריה של ‘אל תחשוב על דב לבן’.

אז מה אפשר לעשות כנגד זה?

להבנתי, לפי תורת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל וטכניקת הכוונה הפרדוקסלית, אם אדם חושש מ’טיבעו’ הרע ומהמגנט הטבעי שיש בתוכו לשאוף לתחתית אז הוא צריך בכוונה לחשוב ולדמיין שהוא כל כולו רוצה לשאוף לתחתית. לדמיין את עצמו איך הוא נראה שם בתחתית אחר מעשה, האם הוא מרגיש טוב או לא טוב מבחינת ‘סוף מעשה במחשבה תחילה’ וכאן הפירוש שלי הוא: תדמיין את סוף המעשה ולאן הוא מביא אותך לפני שאתה עושה אותו.
אפשר גם לצחוק על המציאות הבלתי סבירה הזאת שרק גורמת לו לאבדן דרכו ושאיפתו האמיתית בחיים. כאשר אדם רואה את עצמו לפני המעשה ומבין שזה מעשה מאוד ילדותי ובהמי שנובע מטיפשות טבעית שיש לאדם שהופך אותו מאדם לבהמה. איך אפשר שלא לצחוק על האדם הזה? הצחוק הזה הוא משחרר. משחרר מהגבולות והכבלים שמושכים את האדם למטה ומביא אותו לחופש אמיתי ולחפש את הפשר האמיתי בחייו.

שיטה נוספת היא הסחת דעת. הרעיון בשיטה הזאת היא לכוון את המחשבה לאפיקים אחרים, לא לחשוב כלל על הבעיה ולהימנע מלעסוק בה ככל האפשר ולמלא את המחשבות במשהו חיובי כי אין מציאות של ריק מחשבתי.

אין מצב שבו המוח של האדם מפסיק לחשוב, במקום לחשוב על ‘אל תחשוב על דב לבן’ צריך לחשוב על משהו חיובי.
כמובן שאפשר להשתמש בשתי הטכניקות גם יחד ולעשות צחוק מעצמו בעניין הזה. יש לאדם בתוכו קוף אמיתי אז במקום להלחם נגדו, מה שהוא לא אפשרי לאדם כל כך כי לקוף יש כוחות חזקים יותר אז צריך לצחוק על הקוף הזה שנמצא בתוכך ובשנייה הוא נעלם, כהרף עין.

כל הבריחה הזאת היא בסופו של יום רצון לקשר, רצון להרגיש נאהב, להרגיש שווה. אנשים מחפשים את הקרבה. מחפשים להרגיש שווה, נאהב.
אנחנו חיים בעידן של ניכור, בדידות ותסכול. כביכול אנחנו בקשר וזמינים כל הזמן בטלפון החכם ו’ברשת החברתית’ בפייסבוק וכו’ אבל באותו זמן אנחנו לא באמת קשובים ממש לעצמינו! השקר הגדול הזה שנקרא ‘רשת חברתית’ הוא הדבר הכי פחות חברתי שקיים עלי אדמות.

בסביבה תחרותית האגו מתרסק בקלות כל כך ואנשים מחפשים נחמה,
משהוא שינחם אותם שיגרום להם להרגיש שווה,
סתם להרגיש!!! להזיז אנדורפינים בגוף!

אנשים היום בונים לעצמם זהות ומותג ב’פרופיל הפייסבוק‘ שהיא שקרית ומסולפת.
בפייסבוק כולם נראים שמחים ומאושרים כל הזמן ומבלים בנעימים. האם אתם חושבים שזאת באמת המציאות?
כל ה’רשת החברתית’ הזאת הוא שקר אחד גדול והיא פשוט מקום לברוח בו מהמציאות למקום בו אתה יכול להיות לפחות באופן וירטואלי אדם שמח וטוב. לעשות תמונות סלפי ולמתג את עצמך.
ככל שיש לך יותר לייקים אתה מרגיש נאהב וטוב, לכן הרדיפה היא אחרי לייק לא אמיתית כלל.
אבל כל העולם הוירטואלי זה נותן הרגשה טובה וגם זה דבר טוב.
זה בטח עדיף על תרופות נגד דיכאון, אלכוהול, ושאר ירקות.

אבל האם ההרגשה הטובה הזאת, יכולה להחליף באמת את החיים האמיתיים?!
באופן פרדוקסלי הגולשים ‘החברים’ בפייסבוק הולכים לחפש קשר במקום שיש בו הכי פחות קשר.
אני עצמי לא יודע, מה אתם אומרים?

אולי בכלל הרצון לקשר ולאהבה לא קשור לפייסבוק, הרצון לקשר הוא חלק מההתפחות האנושית במאה ה-21
ופייסבוק רק מעצים אותו, כאילו נותן לו פתרון אבל מתברר שהפתרון יותר חלול מגבינה צהובה.
החיים בעידן הפייסבוק מזמנים ל’איש האמונה’ קשיים רבים וצריך ללמוד איך לעבור אותם.
צריך ללמוד את זה, זה לא עניין של ‘אמונה’ וגם לא משנה אם יש ל’איש האמונה פייסבוק או אינטרנט.
“אינטרנט כשר” לא יפתור את הבעיה שקיימת, הוא רק אולי ימנע חשיפה לכלים שמעצימים את הבעיה.
אבל הבעיה היא כאן ולא הולכת לשום מקום.

היום בעזרת פרנקל וחבריו יש כלים איך להתמודד עם קשיים.
לא צריך להמציא כל פעם את הגלגל מחדש ובכלל לא בטוח שבלי ללמוד את הכלים הללו שכל אחד יצליח להמציא את זה.
לא כל אחד הוא פרנקל ולא כל אחד הוא רוטשילד.

 

אני את וכל העולם כולו

Parallel photoהאם אתה מאושר?
מה אתה מרגיש?
שאלות קשות…

אבל אם אשאל
מה המקצוע שלך?
כמה אתה טוב במקצוע שלך?
כמה כסף יש בחשבון שלך?

אלו שאלות מאוד פשוטות
שכל אחד ידע לענות עליהם בנקל

אז איפה אני, או יותר נכון איפה ה’אני’ נעלם.
היום העולם שלנו הוא עולם עטוף בעטיפות צבעוניות
אבל אף אחד לא מעיז להוריד את העטיפה ולראות מה יש בפנים.
זה מפחיד לראות מה יש בפנים
עדיף להמשיך לנסוע ולהתקדם הלאה במקום להסתכל בפנים

המירוץ החומרי האין סופי משכיח את הלב.

במקום לומר:
Je pense, donc je suis
אני חושב, משמע אני קיים

יהיה נכון יותר לומר
Je sens , donc je suis
אני מרגיש, משמע אני קיים.

איה הלב, איכה?
יהודי, איפה הלב.
בלי לב אנחנו כמו מכונות
הלב זה הרצון הפנימי שלנו

אנשים במירוץ העכברים האין סופי
נמצאים בסביבה תחרותית וחומרית
אין דרך באמת לנצח בתחרות הזאת
אתה לעולם לא תהיה הכי עשיר והכי יוצלח
כי אפילו אם תגיע לפסגה תוכל להפסיד אותה לאחר
ותצטרך להמשיך לרוץ כדי להישאר בפסגה

אז איך מוצאים את המקום שלי והפסגה שלי?
בעצם השאלה התשובה,
שלי!
כל אדם הוא עולם ומלואו
אדם צריך לומר בשבילי נברא העולם
כי העולם כולו בשבילו הוא עולם אחר

לכל אדם יש עולם מושלם שהוא כאן בשבילו
אין עניין לתחרות אחד בשני כאשר לכל אדם יש עולם מקביל

זה מזכיר לי סרטים של מדע בדיוני ובהם יש עולם מקביל
ויש אפשרות לעבור מהעולם שלנו לעולם המקביל
אבל האמת היא שיש אין סוף עולמות מקבילים
לכל אדם בעולם יש עולם מקביל משלו

לכן אין טעם להתחרות אחד בשני
אלא כל אדם צריך למצוא את העולם שלו עצמו
ובעולם הזה שלו להתקדם כמה שהוא יכול
אפשר ללמוד אחד מהשני כדי להגיע למקום טוב יותר בעולם שלך

כל אדם צריך איפה להרגיש את העולם שלו עצמו
כי אף אחד לא יעשה את העבודה הזאת במקומך
זהו העולם שלך, ושלך בלבד!
הלב שלך כאן והוא ייחודי בשבילך
אם לא תשאל איכה?
אף אחד לא ישאל זאת במקומך
וגם התשובה שלך היא תשובה בלעדית אליך בלבד.

“cneuo kjpa yuc cguko ,jpa tu,u cgmnl”
הסוד הוא, במקום לחפש את הטוב בעולם ובתחרותיות החומרית
רחוק מעבר לאוקיינוסים לנהרות ולהרים
לחפש אותו קרוב, ממש קרוב
בלב שלך

צריך להתחיל בלמצוא מעט טוב בלב שלך
ולקלף קליפה אחרי קליפה
עד שתמצא בו את הנקודה הטובה באמת
ואז דרכה תאיר את העולם כולו

כך גם בזוגיות
במקום לרדוף אחרי גשמיות וכל מיני חיצוניות
כמו אחשורוש שעושה תחרות יופי בכל מלכותו
‘לרעותה הטובה ממנה’
לעשות השוואות בין בחורה כזאת לאחרת
לרדוף בלי התחלה ובלי סוף
ואולי ימצא טובה ממנה?

וכמו מוצר
לבדוק מה הם המאפיינים
כמה זיכרון יש ואיזה מעבד
כמה פיקסלים יש במצלמה
ועד כהנה וכהנה
ולחשוש כל הזמן שמא יהיה מוצר חדש ומתקדם יותר
כאלו מדובר במוצר צריכה גשמי
ולשכוח שמדובר בגוף עם נשמה ולב

מה חשוב יותר הגוף או הנשמה?
בת זוג אמיתית שמתאימה לך
לנשמה וללב שלך
ושתדע גם להכיר את הלב שלך
שתדע לראות את הנקודה הטובה שבך

אדם מאמין לא מפחד

זה משתק

יש לאדם רצון ומטרה ומחשבה איך להשיג את המטרה ו… הוא פתאום משותק
לא מסוגל לעשות כלום ולהתקדם
ואפשר להיות תקועים כך במקום שנים
ללכת לפסיכולוגים ללמוד משחק ופסיכודרמה וכלים חזקים אחרים
לעשות צעדים קטנים ללכת לאימון ולקחת אומגה 3 ויטמין c ושאר ירקות

ועדיין להישאר משותקים מרב פחד

אדם רוצה זוגיות או שלום בית חושב על זה ולומד ומשתלם ו… זה לא יוצא.
משהו תקוע
התקיעות הזאת נובעת בעיקר מפחד

אהבה בין בני זוג זהו עניין מקודש
זה הכרובים מעל ארון העדות בקודש הקודשים
זה שלוחה של אהבת בורא עולם
זה קודש הקודשים.

ברור שלדבר כזה מקודש יהיו גם הרבה מניעות.
בעולם המערבי פחות ופחות אנשים מתחתנים
בדרך כלל הפשרה זה לחיות בזוגיות ללא חתונה מחייבת

לא ברור אם זה נובע מפחד למחויבות או העניין שמדובר בדבר ‘מקודש’
הרי את מקודשת לי
יגידו שלאומות העולם לא צריכים להתחתן כדת משה בישראל
אבל עדיין ברור שיש כאן משהו מעבר…
קדוש להבנתי הוא משהו לא טבעי
מחוץ למעגל הטבעי של החיים

להתחתן זהו לא משהו טבעי
בטבע לא תמצאו חיות שנמצאים בזוגיות עד גיל 120
אשמח לדעת אם אני טועה ומה מערכת הזוגיות הכי ארוכה בטבע
על פניו זאת מערכת שמחזיקה לעונה אחת.
להתחתן ולחיות בזוגיות עד 120 זה מעבר לזה.
המטרה היא בטח לא כדי להביא ילדים לעולם
כי נשארים בזוגיות גם ובעיקר רוב הזמן אחרי הגיל שבכלל זה אפשרי
ובכלל אם זאת המטרה אז גבר צריך להתחתן עם כמה שיותר נשים… (כמקובל בכמה מקומות).

זוגיות זה הרבה מעבר לזה,
זה לא בשביל ביטחון כלכלי (אולי זה היה נכון לפעם),
זה גם לא (רק) כדי להביא ילדים לעולם,
זה לא כדי לקבל ארוחה חמה שחוזרים מהעבודה,
או כדי לספק צורך מיני או פיזי.
זה לא רק כדי לקבל חיבוק
זה גם לא כדי לקבל תמיכה ולנהל סחנשים!

זה כדי להפגיש שתי נשמות שונות ולהפוך אותם לבשר אחד
כדי להראות שבעולם הזה זה אפשרי ששני בני אדם יחיו יחד
שיקימו משהו ביחד ויתמכו אחד בשני עד 120
יאהבו אחד את השני
ברמה הגבוהה להבנתי
זה כדי להוכיח שיש אלוקים בעולם

כל דבר בעולם הוא מפורד
לא ברור מה הקשר של דבר אחד לשני
זה לא נראה הגיוני שהכל מגיע מדבר אחד
שהכל בסופו של דבר מקושר למקור אחד
שכל מה שיש בעולם מגיע מבורא עולם אחד

רק עם ישראל מוכיח את זה שיש אפשרות כזאת לעם אחד!
ממש אחד!
אנחנו אולי עוד לא שם, אבל אנחנו בהחלט בדרך!
לקבץ לארץ ישראל אנשים שונים מכל רחבי תבל
שמדברים בשפות שונות, שמגיעים מעולמות ותרבויות שונות
ומה שמאחד אותם זה שהם עם ישראל!
זה דבר מדהים! אין תופעה הזאת עוד דוגמא בעולם כולו לאורך כל ההיסטוריה האנושית.

ויש דוגמית אחת קטנה לזה הדבר
כמו גרעין אטום בעולם
כך יש את גרעין המשפחה
אהבת איש לאשתו
זה גרעין האטום של עם ישראל
גרעין שמוכיח שיש דבר כזה אחדות
ששני אנשים שונים לחלוטין יכולים להיות אחד!
זה מראה שבמקור הכל מגיע מאחד!

כדי להשיג אהבה בין איש לאשתו צריך אמונה
אמונה בך עצמך
במי שאתה
ברגע שאתה מאמין בעצמך
שום דבר לא יפחיד אותך יותר
כי מי שלא מאמין בעצמו ואוהב את עצמו איך יאהב מישהו אחר?

על המדרגה הזאת אפשר לבנות עוד מדרגה
ואהבת לרעך כמוך
אמונה בבת הזוג
ברגע שאתה מאמין באשתך
שום רוח, ברק או ברייה לא תזיק לכם

ולבסוף דרך זה מגיעים גם להבנה מה זה אמונה בבורא עולם
מדובר באותו דבר
זהו חיבור שלא ניתן לפרק עוד לעולם
זה עם ישראל חי – חי לעולמי עולמים

איך הגעתי לכל זה מפחד?
אדם מאמין לא מפחד
שום רוח ברק לא תזיז אותו מדרכו
אם אדם רוצה לצאת מתקיעות הוא צריך לחזק את האמונה שלו
אמונה שלו בעצמו, בבת זוגו (אם כבר זכה) ובבורא עולם שהוא היסוד לכל.

אם אתה מאמין בבורא עולם ושהוא ברא את העולם כדי להטיב
אז אתה מאמין שהעולם מעיקרו הוא טוב
(לא כמו כאלה שחושבים שהעולם הופיע פתאום כהה סתם ואז הוא יכול להיות גם עולם רע)
ואם העולם הוא טוב אז גם בך (ובכל אדם) יש גרעין של טוב
אתה אדם טוב (אני יודע שקשה לך להאמין לזה אבל אתה באמת טוב!)
ואם אתה טוב אז אין סיבה בעולם שלא תפעל ותעשה את מה שאתה צריך להופיע בעולם
להוציא לאור את הטוב שיש בך עמוק בלב החוצה בעולם!

 

Photo by symphony of love

רצון עם מנוע טורבו

sky photoבמה עסקינן?
לאדם יש ‘רצון’ – אני רוצה ושואף ל…
‘מחשבה’ – אני חושב…
‘עשיה פיזית’ – אני עושה…

מעניין ל’חשוב’ כי דקארט אמר: Je pense, donc je suis
אני חושב, משמע אני קיים
כאילו הכוח שמוכיח שהאדם קיים נמצא במחשבה
האדם חושב, יכול לחשוב.
אבל אדם כאילו לא יכול לרצות…
כאילו הרצון של האדם הוא ממנו והלאה.
הרצון הוא מעבר למחשבה שאדם חושב בעצמו.
הרצון הוא מעל לשכל החושב.
מעל עצמותינו.

זה אני ‘רוצה’.
זה גם ה’רצון’ שלי.
אבל ‘אני’ כביכול זה לא ‘הרצון’.
ה’רצון’ הוא משהו שבא מעבר…
ה’רצון’ לא מוכיח שאני קיים כי ‘הרצון’  היה כאן גם לפני שהייתי קיים.
השאלה היא מה אני עושה עכשיו עם הרצון הזה שבי.

האמנם?
האדם בוחר לרצות לאכול סטייק עוף או לרצות פרגיות.
כלומר הרצון נתון לשליטתו של האדם הוא כן יכול לבחור מה לרצות.

האמנם? – הפוך גוטה הפוך
יש אדם שיכול לבחור לאכול?
האם אדם בוחר לאכול?
הוא שזה משהו טבעי באדם שהוא רוצה לאכול.
הוא יכול לצום אבל עדיין הרצון לאכול ולשתות לא ייפסק בגלל ההחלטה שלו לצום.
האם אדם יכול לרצות לנשום, לרצות שהלב שלו יפעם?

אז יש כאן למעשה שני סוגים של רצונות.

יש רצון כללי עליון ועמוק שאין לאדם השגה בו.
רצון שנולד יחד איתו או אולי אפילו נולד לפני שהוא נולד.
יש את הרצון של ההורים שיהיה ילד ומכוח אותו רצון אתה נוצר.

שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר,
(וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד),
וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי…

לא שואלים אותך אם אתה רוצה,
או לא רוצה. אתה כאן!

יש רצון עליון עמוק ומצד שני יש רצון תחתון, קטן וממוקד יותר.

יש רצון עליון שגורם לך לאהוב אומנות או לאהוב מוסיקה כזאת או אחרת.
אתה לא שולט על זה ממש. אם אתה אוהב אומנות או לא אוהב.
זה לא ממש משהו שאתה יכול לבחור אותו.
אתה רואה רק את הצד השני של הרצון העמוק שלך, אתה ‘יודע’ שאתה אוהב אומנות.
אתה לא ממש יודע ‘למה?’

זהו רצון עליון, ומצד שני בחפץ שלך לרצות אומנות אתה יכול להתמקד באיזה סוג של אומנות אתה כרגע נמשך יותר.
או איזה סוג של אוכל עושה לך את זה כרגע.
אתה יכול ‘לכוון’ את הרצון המוקדם שלך ברגע ספציפי לרצון ספציפי ב’רצון’ מדויק ‘מה אתה רוצה עכשיו?’
אבל אתה לא ממש יכול ‘לא לרצות’.

אדם שהוא במצב של ‘לא רוצה’ באופן פנימי ועמוק הפסיק להיות בן-אדם.
אי אפשר לגמרי ‘לא לרצות’ לחיות. אדם לא יכול להפסיק לנשום ככה סתם ברצונו החופשי.
אבל ברובד נמוך יותר אדם חולה יכול במובן מסוים “להפסיק לרצות’.
עדיין יש נקודה של רצון שהיא לא בהשגתו.

מיקוד מטרה מול פיזור הדעת
כאשר הרצון ממוקד, ברור, והדימיון חזק הרצון יותר חזק.
ואם הרצון הוא כללי אז זה לא הולך לשום מקום.

יש הבדל בין לרצות אהבה, זוגיות ולהתחתן באופן כללי מול להתחתן עם בחור מסוים.
כאשר מדברים על הרצון להתחתן מדובר ברצון כללי
אבל כאשר מדברים על רצון להתחתן עם בחור ספציפי עם עיניים כאלה,
ושיער  כזה וממש כל הפרטים עד שאפשר ממש לדמיין אותו.
אפשר גם לדמיין שיחה איתו, את המגע איתו.
ממש אפשר לחוש אותו חי מדבר קיים כאילו הוא עומד מולנו.

זה סיפור אחר לגמרי.

לכאורה מדובר אולי בדבר טוב להיות ממוקד מטרה ברצון.
הנה אני יודעת בדיוק מי אני מחפשת ואיך נראה בחור חלומותיי.
לא?
תחשבו על זה לפני שתמשיכו לקרוא מה אני ‘חושב’ על כך.
אולי אני טועה ואשמח שתגיבו לי על הנאמר כאן כדי שאוכל לתקן את ‘מחשבותי’.

….

יש כאן שני דברים סותרים ברצון.
יש רצון פנימי כללי ויש רצון ממוקד וספציפי.
אני חושב שלצייר את הבחור בצורה מדויקת, ממש ‘רשימת מכולת’ וכו’
זה לא בהכרח רעיון טוב. זה יכול אולי להצליח כמו שכל דבר יכול להצליח.
אבל זאת לא הדרך להשיג מטרה ולהצליח.

א. יכול להיות שאדם ממש כמו שציירתם בדימיון פשוט לא קיים.
הוא פשוט מושלם מכדי להיות אמיתי.

ב. וזה נראה לי יותר חשוב.
ברגע שציירתם בדימיון וברצון דמות כל כך ממוקדת אתם איפה שהוא מפספסים את הרצון הכללי.
הרצון הפרטי הממוקד מפספס את הכוח ואת האפשרויות של הרצון הכללי.
אולי יעבור לכם בחור מתחת לאף שעונה על כל הדרישות והצרכים של הרצון הכללי ולא תבחינו בו כלל.
למה?
כי אתם פשוט תהיו עסוקים מידי ברצון הממוקד.
לא חבל?

אז איך יוצאים מהפלונטר הזה,
איך פותרים את חידת החיים הזאת?

הרצון בנוי משני חלקים שנראים לכאורה סותרים אחד את השני.
יש את הרצון הכללי שהוא הסיבה לכל וה’אב’ לכל הרצונות
ויש את הרצון הממוקד מטרה שהוא התוצאתי.

אם מתמקדים ברצון הממוקד עלולים לפספס את הרצון העליון הסיבתי.
אני לא יודע אם זה מבחינת ‘תפשת מרובה לא תפשת’
או לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה.
משהו פה לא הולך.

חברים זה משהו שנמצא בכל אחד מאיתנו.
הרצון זה משהו שנמצא בכל אחד מאיתנו
והרצון הזה סותר את עצמו.

איך יוצאים מזה?
קודם כל עצם העובדה שיודעים ומכירים את הבעיה זאת כבר חצי תשובה.

לגבי הרצון להתחתן והרצון הממוקד לבחור מסוים אני חושב שיש לי פתרון להציע.
לגבי הרצון הכללי העליון אין מה לגעת בו וגם אי אפשר.
מה שכן אפשר לחזק ולהעצים אותו.
להעצים את הרצון הכללי.

לגבי הרצון הממוקד.
פשוט צריך להתמקד במשהו שלא מפריע לרצון העליון.
הרבה אנשים יוצאים לשוק ההכרויות עם ‘רשימת מכולת’.
אני לא פוסל לגמרי, יש לכך מקום.
יש דברים שצריך לבדוק.
השאלה היא לאיזו רזולוציה יורדים.

אבל אם לא נהיה ממוקדים אז פספסנו את הכוח של הרצון הממוקד.
איזה מן הצעה זאת להציע לא להיות ממוקדים ברצון הממוקד. זה עיקר הכוח שלו.

נכון מאוד.
אבל מי אמר שצריך להיות ממוקדים ב’רשימת מכולת’ מי אמר שאותה רשימה היא בכלל נכונה בשבילך?
אולי היא רשימה מזויפת שנובעת מלחץ חברתי או משפחתי ולא באמת נכונה לגביך?
ואז ברור שזה לא יילך.
כי הרצון הכללי לא ייתן לך לבחור מישהו שלא מתאים לך באמת!

אז מה עושים?
א. צריך לברר אם הרצון הממוקד הוא באמת הרצון שלך.
שזה עצמו עבודה לא פשוטה בכלל.

ב. ההצעה שלי, במקום להתמקד ב’רשימת מכולת’ צריך להתמקד בסוג הקשר.
במקום ב’מי?’ להתמקד ב’מה?’ וב’איך?’

מה רוצים שיהיה בקשר הזה?
איך את/ה מדמיין את הקשר הזה?
איך נראית התקשורת הזוגית בקשר כזה?
מה את/ה מרגיש כשאת/ה נמצא בקשר כזה?

בצורה כזאת שני סוגי הרצונות משלימים אחד את השני ויוצרים רצון אחד ממש חזק בכיוון הנכון!
רצון עם מנוע טורבו!

בצלם אלקים ברא אותו

נוסעים יקרים שלום,
מזג האויר בחוץ 35 מעלות
זמן הטיסה המשוער הוא 5.5 שעות
בדקות הקרובות נתחיל בהמראה
נא לשים בבקשה חגורות עד סוף זמן ההמראה
והגעה לגובה השיוט בטיסה

כל פעם שאני מגיע לפסוק הזה אני שואל את עצמי במה דומה האדם לבורא עולם?
מה זאת אומרת בצלם אלקים?
מה זה הצלם הזה?

ברור לנו שאלוקים הוא אין סוף,
אז מסתכלים על האדם ומנסים לראות מהן האיכויות הכי גבוהות שיש לאדם
כי בוודאי שהאיכות הכי גבוהה היא הצלם הזה.

זה יכול להיות כוח הדיבור שלם האדם, או כוח החושב, או כוח מעשה ידיו.
אולי בכלל הדימיון, אני לא יודע האם חיות יכולות לדמיין? לא נראה לי.
אבל זה קשור לכוח החושב.

מה היסוד של כל הכוחות הללו?
אולי הרצון של האדם.

הרצון של האדם הוא כלי חזק ביותר
זהו כלי מדהים בחוזקו שהכל נובע ממנו

יש הלכה של’עדים זוממים’ עושים להם ‘כאשר זמם’
עדים שהלכו לבית דין ושיקרו על אדם אחר נניח שמעון
מה שבית הדין היה גוזר על שמעון אם היו מקשיבים לאותם עדים
זה העונש של אותם עדים.

זה נראה פשוט ומובן
כמו אדם שזורק כדור אל הקיר וכדור חוזר אליו
הרע שרצית לעשות לאדם אחר חוזר אליך
כשהיינו ילדים בגן היה משפט כזה שהלך ככה (בצנזור קטן):
“הכל חוזר אליך ו… בידיך”

אמא הייתה אומרת שאם מישהו מקלל אותך
תאמר את משפט הקסם הזה וכל הקללות יחזרו על הראש שאמר אותם.

לעדים הזוממים היה רצון לקלל ולהעליל עלילה על שמעון.
גם לילדים בגן היה רצון לקלל ילד אחר בגן
וגם המן הרשע ואחשורוש הייתה להם מחשבה ורצון לעשות פורענות ביהודים
“כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב”

אי אפשר להשיב רצון אחורה ולהעלים אותו ככה סתם
יש חוק שימור החומר והרצון הזה חייב להתקיים בעולם
בצורה כזאת או אחרת!

יש אין סוף דוגמאות לכך,
המן רצה לתלות את מרדכי על העץ
ובסוף הרצון הזה שהיה כל כך חזק היה חייב להתקיים
ותלו את המן עצמו על העץ שהכין

יש לכל אדם רצון כזה
אם אדם ירצה משהו מאוד חזק זה יהיה חייב להתקיים.

אז איך יכול להיות שלא כל הרצונות שלנו מתקיימים?
אני רוצה מיליון דולר, אני רוצה להתחתן, אני רוצה…
איך יכול להיות אחרי כל מה שאמרנו.

העניין הוא כזה.
חוק שימור החומר כולל את כל הייקום
אתה לא לבד בעולם
ואם רצון שלך מתנגש אם רצון של אדם אחר אז הרצון שלך לא בהכרח יפעל.
לבני אדם יש רצונות הפוכים
אם לאדם יש רצון מסוים אבל אין מישהו שמתאמץ ברצון שלו בצורה הפוכה אז זה יעבוד.
אבל ברוב המקרים לכל רצון שלך יש רצון אחר מתנגד.

למעשה זהו חוק המחלוקת והדעות השונות שיש בעולם
כמו שפרצופיהם של בני האדם שונים כך מחשבותיהם ורצונותיהם שונים

מגדל בבל היה נקודת המפנה שם כנראה נוצר החוק הזה
בני האדם בנו מגדל עד השמיים כדי להלחם בבורא עולם…
היה להם רצון חזק להשחית את העולם, להרוס הכל ולהלחם בבורא עולם.
והכי חשוב הם היו מאוחדים כולם ברצון הזה!
הם היו יחד ברצון שלהם להרוס הכל.

לפי מה שאמרנו אין כוח בעולם שיכול לעצור את הרצון הזה
ולכן העולם היה בכיוון ברור ובטוח של ללכת לאבדון ממש.
זאת היתה פסגת האנושות של הצלם אלוקים שכל מטרתו היא להרוס את העולם.

אז מה היה הפתרון?
“הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהו”
להפריד את הרצונות שלהם.
ברגע שהרצון שלהם לא יהיה מאוחד במילא הכוח הגדול שיש ברצון שלהם יתמוסס.
זה חלק מהרעיון של החוק “מחלוקת שאינה לשם שמיים אינה מתקיימת”.

קודם כל נוצרה מחלוקת בעולם,
בראיה סתמית נראה שמחלוקת עושה רק חורבן בעולם
אבל האמת היא שמחלוקת מקיימת את העולם.
אם לכל בני האדם היה רצון להרוס את העולם כמו בימי מגדל בבל העולם היה נהרס.
לכן המחלוקת של”הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם” היא זאת שמקיימת את העולם.
מחלוקת שמטרתה להרוס את העולם אינה מתקיימת – לא הופכת להסכמה ולשפה אחת.
אבל מחלוקת שהיא לשם שמיים בסוף מתקיימת – היא כן הופכת לשפה אחת.
המחלוקת נוצרה מאז ימי מגדל בבל, זה built in בתוך העולם, היא חייבת להיות.
אין מצב שלא תהיה מחלוקת.

אבל אם מדובר במחלוקת שהיא לשם שמיים, שיש לה מטרה טובה ונכונה.
בסוף היא מתקיימת.
המחלוקת נהרסת הרצונות מתאחדים לרצון אחד.
והרצון הזה מתקיים בעולם!

זה כל כך מדהים.
הכוח האין סופי שיש לכל אדם ברצון שלו.
זה כוח הנקודה הטובה שרבי נחמן זועק הלוך ושוב
ובעיקר בתורה רפב בליקוטי מוהרן

לאדם יש כוח להחליט מה הוא רוצה ועל מה הוא מסתכל בעולם
בעולם הסובב אותו בכלל ובעצמו בפרט!
האם הוא מסתכל על הנקודות הטובות שיש בו
או שהוא מסתכל על הנקודות הרעות שיש בו

במה הוא בוחר להתמקד?
יש באדם גם טוב וגם פחות טוב,
השאלה היא במה אנחנו בוחרים להתמקד.
על מה אנחנו חושבים ומסתכלים כל היום?
על נקודות החולשה שלנו או על נקודות החוזק?

על מה אנחנו בוחרים להסתכל
על הנקודות הטובות שיש לאנשים ולחברים סביבנו
או שאנו מסתכלים על נקודות החולשה שלהם
ומדברים לשון הרע ומספרים סיפורים על כל הנקודות החלשות שיש לכל אדם סביבנו.

הרעיון שעומד מאחורי העניין הזה הוא
שאם נדבר על כל הנקודות החלשות שיש לאנשים מסביבנו
על כל הרע שיש לכל אדם מסביבנו
אז אולי נרגיש יותר טוב עם הרע והנקודות החלשות שלנו עצמינו.

רבי נחמן ובכלל היהדות וריבנו של עולם מציעים פתרון אחר.
בואו נסתכל על הנקודות הטובות.
רק על הנקודות הטובות שיש בנו ושיש באחרים.

הרצון הזה של להסתכל בנקודות הטובות
יכול  ליצור משהו עצום!
מנר קטן, נקודה קטנה אפשר ליצור אור ענק!
‘כל אחד הוא אור קטן, וכולנו (יחד) אור איתן. סורה חושך, הלאה שחור!’

אם אדם מסתכל בנקודה הטובה שבו,
הוא מתחבר לצלם אלוקים שבו
לאין סוף
ואז הוא יכול ליצור ולברוא ממש עולם ומלואו.
כל עוד שהכוונה שלו זה לבנות ולעשות טוב ללא מחלוקת.

כמה פשוט, ככה מדהים

 

מדד להצלחה

train photoאני רץ רץ ומתנשם בכבדות
אני מרגיש שנגמר לי החמצן
שהרגלים כבר לא מקשיבות

עוד מאמץ עוד קצת.
זה כאן מעבר לפינה…

אבל, לא נכון…
לא יכול להיות.
זה המספר, אני רואה אותו בעיניים
אני ממש רואה את הרכבת ברציף
אבל זה לא יכול להיות…
היה רשום עוד 2 דקות. אוף!

עוד מאמץ אחרון
נספיק להגיע או שמא…
האויר יוצא לי מהריאות
הרגלים צועקות די!
העיניים רואות את הרכבת יוצאת מהרציף

הפסדתי
זהו נגמר המשחק
Game over

המאמץ הפיזי נפסק
ועכשיו המחשבות מתחילות לעבוד
אבל היו עוד 2 דקות…
היית צריך לבדוק…
למה לא בדקת קודם.

ואחרי המחשבות, תור הרגש.
“אתה תמיד מאחר”
“אוף”
“נמאס לי מהעולם הזה”
“אתה כישלון” מהדהד בראש
“לא מצליח בכלום”

לא יודע אם זה מסר מהעכשיו בגלל שפיספסתי את הרכבת
או שמא
זה בכלל מסר מהילדות שחוזר על עצמו ונתקע בראש
כמו מוסיקה שמתנגנת בראש ולא יוצאת
מעניין מי התחיל את המוסיקה הזאת…
הגננת, איזה מורה, מחנך, מדריך…. לך תדע.

סטופ!
פעם אנשים היו מחכים ימים או שעות לרכבת
בזמן הזה היו קוראים ספר או פוגשים אנשים
אולי אפילו את אהבת חייו

היום הכל כאן ומייד
אפליקצייה כזאת או אחרת
לקבל את זה כאן ועכשיו

ועכשיו לחכות 20 דקות זה כישלון בחיים?

אולי הגעתי 20 דקות מוקדם יותר לרכבת הבאה?
אולי יש לי זמן עכשיו קצת לחשוב מחוץ לאפליקציה
לחשוב קצת.
מתי באמת זה קרה שחשבתי עם עצמי בפעם האחרונה 20 דקות שלמות.

האם אני מסוגל לחשוב בכלל?
או שאני אבזבז את הזמן הכל כך יקר הזה בבהייה במסך.

מי אמר שלהגיע באיחור לרכבת זה כישלון?
מי אמר שלהגיע באיחור בכלל זה כישלון?

נכון, להגיע לפגישה או לדייט זה לא נעים.
זה לא מנומס ולא מכבד את הצד השני שמחכה לך.
כאילו הזמן שלך חשוב יותר מהזמן שלו.

אבל לא על זה אני מדבר.
נניח שאף אחד לא מחכה לך בצד השני,
שמדובר רק בך בלבד.

מי אמר שזה כישלון?
קבעת במחשבה שזה כישלון ועכשיו על סמך הקביעה הזאת החלטת להאשים את עצמך.
לקבור את עצמך רגשית.
ולבסוף לקבוע שאתה “אפס”.

הגיע הזמן להשתמש קצת במודל אפרת הידוע.

אולי להגיע באיחור זאת הזדמנות לשינוי
אולי להגיע באיחור זה אומר שהפסדת רכבת שלא עלינו חס וחלילה הולכת לעשות תאונה…
אולי להגיע באיחור זה אומר שאתה הולך לפגוש עכשיו אדם מיוחד?!

להגיע באיחור זה לא חייב להיות כישלון
זה יכול להיות גם הצלחה
מי שקובע את התוצאה זה רק אתה!

וזה נכון לגבי כל דבר בחיים
הרבה פעמים אנחנו קובעים לעצמינו מטרות
ולבסוף לא עומדים באותן מטרות
נכשלים שוב ושוב

השלב הבא הוא לקבוע בראש עובדתית שאנו כישלון
אפילו לא מנסים להילחם נגד הקביעה הזאת.
זה הופך להיות עובדה מוגמרת…

אז מה הפלא שבסוף נכשלים?
מה הפלא שילד נכשל אם המורה שלו אומר לו כל הזמן שהוא כישלון? שהוא “כישרון מבוזבז”.
הנה עוד דרך יפה לומר משהו שלילי בדרך חיובית.

מה הפלא כאשר הורה אומר לילד שלו שהוא לא קם בבוקר בגלל שהוא עצלן?
שהוא בכיין? שהוא… תבחרו איזו תווית שתרצו להדביק

ילד התוויות גודל והופך להיות איש התוויות
ברגע שקבעת עובדה, מה יש לך להתלונן שבסוף הנבואה מתגשמת?

אז לשנות מורים בבית הספר או לחנך אותם זה לא תפקידנו.

אבל לכל אחד יש בראש מורה קטן כזה שצועק עליו כל הזמן.
שממציא מטרות לא נכונות ולא אמיתיות – אולי דווקא כדי להיכשל בהן בכוונה.
אולי כדי להצדיק את המנטרה שמתנגנת בראש מהילדות.
כדי להישאר באזור הנוחות הקל שהתרגלנו אליו.

מחלה שנשארת הרבה זמן בסוף מתרגלים אליה,
“אתה רואה, אמרתי לך”. הוא אומר.
“חבל לך בכלל לנסות”.
שב ואל תעשה – עדיף.
בשביל מה לך להילחם זה חסר סיכוי

את הרעש הזה.
הנודניק הקטן הזה בראש הגיע הזמן להפסיק.
לעשות לסיפור הזה סוף.
כל אחד יכול לקום ולשתק או לשנות אותו.
בסוף תגלו שעכבר הוליד הר.

להציב מטרות אמיתיות במקום מטרות מסולפות.
במקום להגיע לרכבת בזמן אולי להכיר אנשים נחמדים בתחנת הרכבת יכולה להיות מטרה טובה יותר.
או להתקשר למישהו שמזמן לא דברנו איתו.

יש כל כך הרבה מטרות טובות שאנחנו יכולים בקלות וכל הזמן לעשות ולהצליח בהן.

ואז בסוף היום לסמן את כל נקודות ההצלחה הללו.
כל המטרות הטובות שהצלחנו במקום לסמן כישלונות…

נקודה טובה ועוד נקודה טובה
ואולי בסוף נגלה שאנחנו כולנו אנשים די טובים ויוצלחים.
הכל עניין של זוית ראיה ובר השגה.

ממש מעבר לפינה.

הזורעים בדמעה ברינה יקצורו

דוד מלך ישראל כתב לנו:

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ד’ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ד’ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה.
הִגְדִּיל ד’ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
שׁוּבָה ד’ אֶת שבותנו [שְׁבִיתֵנוּ] כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב.
הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.
הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

בגדול מדובר כאן על ימינו אלה,
ימי שיבת ציון והקמת מדינת ישראל

אבל אני דווקא חושב על הזוג הזה:

צילום ניצן אסף

ועל עוד זוג שיושב על הספסל בפארק ומסתכל אחד על השני כאילו זאת אהבה ממבט ראשון.
כאילו רק הרגע נפגשו והתאהבו…

איך זה קורה? משהו כאן נראה לא הגיוני. 
לא סביר.

משהו כאן כנראה אצלי לא נראה נכון.
אולי מה שלי נראה אהבה זה לא אהבה.

מה זה בכלל?
אני רואה כאן בהחלט את ה“בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ”
אבל היום בדרך כלל לא מגיעים בכלל לשלב הזה,
הרבה זוגות נוטשים הרבה לפני.

היום אנחנו חיים בדור הכאן ועכשיו.
מה זה עכשיו, מייד!
למי יש זמן ל“הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה”?!
מי רוצה בכלל לבכות? ראיתם תמונה של מישהו בוכה בפייסבוק?
ישר כשילד בוכה כולם רצים אליו ונותנים לו מה שהוא צריך רק שיפסיק לבכות.
אסור לבכות! זה גם מטומטם לבכות על חלב שנשפך.

מישהו שמח מלבכות?
מי ששמח מלבכות כנראה פסיכי.
לכן אם נתקלים בתופעה האנושית הזאת שנקראת בכי צריך לנטוש מיד את המטוס.

יש כאן עוד משהו,
הזרעים באדמה לפני שצומחים הם בעצם מתקלים.
לחקלאי דרושה אמונה להאמין שמהזרע הזה באדמה הבוצית הולך לצאת כאן צמח!
בלי אמונה חקלאי לא היה זורע זרעים בבוץ, זה עסק מגעיל.
ויכולים להיות הרבה תקלות בדרך… עד שלבסוף יוצא צמח ומוציא פירות דרושה הרבה עבודה.

חקלאי צריך הרבה אהבה ואמונה
וגם זוג שמתחתן צריך הרבה אמונה ואהבה.
הרבה אמונה בבן הזוג והרבה אהבה כי זה עסק מגעיל ולא מושלם.
בן הזוג לעולם אינו מושלם!
בהתחלה יש התאהבות, ונראה לנו בדימיון שיש לנו בן זוג מושלם, מלאך!
אבל אחרי זמן מה, אנחנו מגלים שבן הזוג שלנו הוא גם בן-אדם, וגם לו או לה יש חסרונות.
ואז אנשים מתפעלים, נדהמים!
בן הזוג שלהם הוא בן אדם עם כל מיני חסרונות ופגמים… אז לוחצים על כפתור המילוט.

בשביל זה יש אמונה – אמונה בבן הזוג, אמונה שזאת בת הזוג שלך ואין טובה ממנה בעולם כולו.
ואהבה כמו שכותב שלמה המלך “וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה”.
אף אחד אינו מושלם 

אם בן או בת הזוג שלך היתה מושלמת אז החיים היו כנראה מאוד משעממים,
אם העולם היה מושלם בלי בעיות, מרוב שיעמום כנראה שאנשים היו מתאבדים.

אדם עשיר בעל פונדק ונכסים רבים בכפר היה צריך לצאת לארץ רחוקה
השאיר את הפונדק תחת השגחתו של יד ימינו ונסע
אותו אחד ראה כי טוב, העלה את המחירים בפונדק, והעלה את מחירי השכירות וכו’
עשה הרבה רע לכולם.
כאשר בעל הבית חזר לכפר וגילה את כל מעללי יד ימינו… מיד פיטר אותו,
ונתן לכל אדם שנפגע ממנו פי 2 ממה שנפגע.
בא אחד הנפגעים לאשתו והתחיל לבכות…
שאלה אותו אשתו: למה אתה בוכה, הנה בעל הבית חזר, הוריד על דמי השכירות וגם החזיר פי 2 ממה שנתנו.
למה אתה בוכה?
ענה הבעל: זה בגלל שהרשע הזה פגע בנו פעמיים, אם היה פוגע בנו פי 10 היינו מקבלים עכשיו פי 20!

הוא בכה בגלל שלא היו לו פי כמה יותר בעיות.

אבל זאת האמת,
אנחנו לא אוהבים ורוצים בעיות.
אף אחד לא רוצה בעיות, לא מזמינים בעיות הביתה.
גם לא צריך להזמין, הם באים לבד.
הנס הגדול הוא שבדרך כלל הבעיות מגיעים בטיפות שאנחנו יכולים להתמודד איתן.
אבל אם יש בעיות אנחנו לא נוטשים ולא עוזבים.
אנחנו מתמודדים, אנחנו זורעים כי אנחנו יודעים שבסוף “בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ”.

יש פה עוד קטע,
אחת השאלות שמטרידות אותנו זה “מה מטרתנו בעולם?”
בשביל מה נולדנו?
אם נולדתי ולמדנו שכל אדם צריך להאמין שבשבילי נברא העולם כולו.
אז איזו בעיה עולמית אני צריך לפתור?
כאילו איינשטיין הביא לעולם את תורת היחסות,
אז מה אני צריך לעשות?
פעם זה היה קל, אדם יכול היה ללכת לאר”י הקדוש ולשאול אותו ופשוט לדעת.
אז היום אולי אפשר לרוץ למקובל כלשהו ושיגיד לי בדיוק, אבל בדיוק!
בשביל מה באתי לעולם ומה אני צריך לעשות.
כדי שזה יהיה לי קל ופשוט כן. לדעת בשביל מה מיד כאן ועכשיו,
אז אני אפתור את הבעיה הזאת כאן ועכשיו ומייד.

אם באת לעולם כדי לפתור בעיה מסוימת ותפתור אותה אז אתה כבר לא נחוץ.
אפשר להיפתר ממך ותוכל להזדכות על הציוד ולהחזיר אותו.
ככל שתפתור את הבעיה יותר מהר כך תוכל להזדכות על הציוד יותר מהר… ואז עד 120 כבר לא יקרה.

מסופר על צדיק גדול שהיה עושה כיבוד הורים גדול, וחכמים שיבחו אותו וגמרו עליו את ההלל.
מה זה גמרו? גמרו אותו לגמרי!
אז יצאה בת קול או אני חושב שזה היה רבי עקיבא ואמר שכל מה שעשה זה אפילו לא ההתחלה…
הוא אפילו לא התחיל את מצוות כיבוד הורים.
וכולם היו בתדהמה! מה זאת אומרת לא התחיל? ראית מה הוא עשה? מדהים!
כן זה מדהים ענה להם! אבל אם הוא סיים את העבודה שלו אז אפשר להיפתר ממנו בעולם הזה.
אתם משבחים אותו וגומרים עליו את ההלל אבל אתם בעצם קובעים את מותו.
כי אם הוא סיים את העבודה והמשימה שלו בחיים הושלמה אז גמרנו.

אז אתם ממש, אבל ממש לא רוצים לסיים את המשימה שלכם בחיים!
אתם רוצים שתהיה לכם משימה לחיים עד 120 שנה.

אבל אין לכם מה לדאוג, המשימה שלכם לא משהו שנגמר מהר.
פשוט תבחרו את המשימה הנכונה ולא את המשימה הקצרה והקלה (בניינו, אין משימה קצרה וקלה).

האם סיימתם לשטוף כלים? סיימתם לטפל בילדים? ללמד ולגדל אותם?
סיימת להקשיב לאשתך? סיימת לדאוג לאשתך?
סיימת את רשימת המכולת שאישתך ביקשה ממך?
לתקן את כל מה שהיא ביקשה ממך לתקן בבית לפני חצי שנה?
לעשות מה שהיא ביקשה?
סיימת לאהוב את אשתך?

אז אחרי שתסיימו את כל המטרות הללו…
תכתבו לי ואני מבטיח לכם לומר לכם מה המטרה שלכם בחיים.

יש פה שקר גדול!
אנשים רווקים חושבים שיש להם אפשרות אין סופית.
יש אין סוף בחירה של אפשרויות של בני זוג
ולכן מה שצריך זה לבחור את הנסיך הלבן או הנסיכה המושלמת.
וברור להם שיש דבר כזה, מושלם!
אבל האמת היא שאין! אין מושלם!
יש עבודה מושלמת! יש דרך מושלמת.
מי שילך בדרך הזאת מובטח לו “בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ”

דמעה זה אולי גם מלשון מעות. כן, כסף.
צריך לקנות לאשה בגדים יפים ותכשיטים וכו’
זה צורך נפשי לאישה, זה חלק מהנפש.
זה דווקא הצד הקל, כי הצורך הנפשי הוא עד אין סוף.

הנפש עמוקה מיני ים.
אין שום מצב בעולם שאדם יכיר את אשתו עד הסוף.
וכן להיפך. זה עמוק מיני ים.
זה אומר שעד 120 לא יהיה משעמם לרגע.
וההשקעה שאפשר להשקיע היא גם עד אין סוף.
וזה תענוג, כי אם אדם באמת אוהב! ורוצה לתת!
אז זה תענוג גדול לדעת שאפשר לאהוב עד אין סוף!

 

מצאתי ברשת סרטון עם אגדה של משל סיני עתיק,
אני לא יודע למה אבל אם אני אצטט שיר יהודי עתיק של דוד המלך אז זה משהו נדוש, שלמדנו בבית הספר איפה שהוא בכיתה א’
זה לא מעניין.
אבל אם מדובר במשהו סיני! ועוד משהו שקשור ללאקי במבוק שיש לכל בן-אדם שני במשרד אז זה סבבה.

אה הנה לכם ישר מסין העתיקה:

 

אבל המקור אצלינו כל כך יפה: