מה מניע אותי?

Facial photoמה מניע אותך?

כסף, כבוד, אגו, דחפים כאלה ואחרים… יצרים.
פרויד, אדלר… אומרים שהאדם הוא רע ומונע מכל מיני דחפים ויצרים ובעיות פסיכולוגיות כאלה ואחרות.
האם אנחנו קוף מדגם מתקדם?!

המסורת היהודית אומרת לנו, לא!
יש לך צרכים כאלה ואחרים אבל יש לך שכל והוא המושל האמיתי!
אתה אדם טוב וחפץ לטוב!
ויש לאדם את היכולות לבחור בין טוב לרע.

לא רק יש לנו יכולת לבחור,
יש לנו גם מניעים של אידאלים, וערכים שדוחפים אותנו להתקדם.

תשובה זהו החפץ של העולם!
הרבה מדברים על ‘תקרת הזכוכית’ מבחינת קריירה שקשה לנפץ.
אבל לאנושות כולה ולנו יש גם תקרה של חלומות, מוסר, אידאל שצריך לנפץ ולהתקדם הלאה…
יש לנו שאיפות…

איך אפשר להתקדם ולהגיע להישגים גדולים יותר?
להיות אנשים גדולים יותר.
ולהבין שהעבר לא משפיע על העתיד אלא היכולת שלנו להתחדש,
כוח התשובה שיש בעולם שמזמין אותנו להתחדש ולגדול.
ההבנה שהעולם הוא טוב, מתקדם ואנחנו יחד איתו.

לכן צריך להגדיל את הטוב בעולם, את האידאל האחדותי, שכולנו עם אחד.

אבל מה עושים עם הרע שיש בנו? הוא לא נעלם, ממש לא.
עם היצרים, הדחפים וכו’ השליליות, המנוי שיש לי לפסיכולוג שכל הזמן חופר לי על הדברים השליליים שיש לי?
אז באמת כאן אתה זאת ההזדמנות לפטר אותו ולהשתחרר ממנו.
אבל זה דורש עבודה!

מהיום העבודה זה לא להסתכל על הדברים הרעים והשליליים.
העבודה היא לדון לכף זכות! לראות את הנקודות הטובות שיש בך, להתמקד ולהתקדם בהם!
להבין שזה הכוח האמיתי שיש בך ולא הכוח השלילי.

יש כוח שלילי אבל הוא מגיע ממקום נמוך, מהקוף שלנו.
אבל אנחנו גם בני אדם עם נשמה! ולא ניתן להתעלם מכך.

הקב”ה נעלם בעולם,
לכן העולם נקרא עולם, מלשון נעלם.
אבל התפקיד שלנו הוא לגלות אותו.
לגלות אותו בעולם ובתוכנו.

האם אנחנו רוצים להתייחס מהבוקר עד הערב רק על הקוף שיש בתוכנו.
או שניתן מקום גם לכוחות הטובים שיש בנו, שהם האמת ומה שהופך אותנו לבני אדם.

בואו נתחיל לגלות גם את הטוב, את הנשמה שיש בתוכנו!

עבדו את ד’ בשמחה

with joy photoאין אדם בעולם שלא רוצה להיות שמח.
אפשר לומר שכל מגמתו של האדם בחייו זה להיות שמח.

כאשר אדם עוזב את העולם הזה אז קרוביו עצובים ומתאבלים ובוכים על לכתו.
למה בעצם? אם אדם הלך מכאן לשם, למה אנחנו עצובים? כי הוא יחסר לנו?
אז אנחנו בוכים לא עליו אלא עלינו! שאנחנו כבר לא נקבל ולא נתקשר יותר עם אותו אדם.
שלא נוכל לחיות יחד איתו.
או אולי שלא נוכל לתת לו יותר, לא נוכל לראות אותו גודל ולראות בשמחתו.
ואולי שהעולם כולו חסר! חסרה נשמה מהעולם כולו!
שכל האנושות הפסידה כאן נשמה, אדם שיכול היה לתת ולקדם אותה, את כולנו.
ועכשיו… כבר לא.
“ד’ נתן ד’ לקח, יהי שם ד’ מבורך”
מה העניין?
להזכיר לנו איפה אנחנו עומדים! אנחנו עומדים לפני בורא עולם!
זה לא תפקידנו לדאוג לעולם, אנחנו לא אחראים על העולם כולו, אנחנו יכולים רק להשתדל.
אין צורך לדאוג לעולם, יש מי שנווט אותו, יש בורא לעולם ויש משגיח.

תפקידנו הוא “עבדו את ד’ בשמחה”
בכל מצב!
ידוע הסיפור על רבי עקיבא: שהיו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כשהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים שבבית המקדש. התחילו הם בוכים ור’ עקיבא מצחק…

איך אפשר לצחוק על דבר עצוב?
כאשר מחוברים בעומק החיים ומקור החיים, לנבואה של הנביאים, לבורא עולם.
אין באמת סיבה לבכות.

כי המטרה היא: “עבדו את ד’ בשמחה”

עצם החיים קשור לשמחה, אדם שחי באמת הוא שמח בכל כוחו.
ואדם שמרגיש פחות חי הוא גם פחות שמח.
החיים קשורים בקשר בל ינתק עם השמחה.
והחיים עצמם קשורים למקורם.

כאשר מחפשים שמחה בכל מיני מקומות הזויים, מעבר לים, ובכל מיני מקומות “בילוי” גשמיים.
ומחפשים חיות מכמה דברים שלא באמת ראויים לנשמה ומקורה זה ממש לא פלא שלא מוצאים אותה באמת!
היא יכולה במקרה הטוב לעבוד עלינו לכמה רגעים, לגרום לנו להרגיש היי ופסדו שמחה.

אבל בחלוף הזמן, אם מסתכלים על הדברים בכנות ובשכל ישר מבינים שזאת הכל אשלייה…
ואז מחפשים חיזוקים חיצוניים לפסדו שמחה הזאת אבל גם זה לא עוזר.

השמחה לפעמים תלויה בציור או בדימיון שיצרנו לעצמינו איך נראית השלמות שאני רוצה לחיות בה.
ואם אני לא מגיע אליה אז אני לא שמח, וכל מגמתנו היא להגיע לאותו ציור ודימיון…
כך יוצא שכל עוד שלא הגיענו לאותה תכלית וציור אנחנו לא ממש בשמחה,

וגם כאשר סוף סוף מגיעים למטרה, אחרי שהרגשות מהשגת המטרה נרגעו, מגלים שהכל היה בדימיון שלנו.
ושוב אנחנו לא שמחים.

ממש מרגישים את הדבר הזה, כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. ממש כך!
הכבוד, זהו רצון של ה’אני’, לקבל משהו חיצוני ממני.
אותו דבר לגבי רדיפה אחרי ‘שמחה’ שהיא חיצונית לאדם.
ובעצם אחרי רדיפה של כל דבר שהיא חיצונית לאדם.
האמת נמצאת בתוך האדם פנימה! בעצמיותו!

איך מגיעים לשמחה אמיתית!
איפה הנשמה שלנו תתחבר באמת למקורה? ותתן לנו שלמות ושמחה?
כאן מגלה לנו דוד המלך סוד גדול “עבדו את ד’ בשמחה”.

 

 

Photo by Celestine Chua

פרנקל פייסבוק ומה שביניהם

המחקר הפסיכו-פתולוגי מדבר על כך שאנשים דתיים באופן כללי יותר בריאים מאנשים שאינם מאמינים כי המרכיב האמוני מגן עליהם מפני קשיים נפשיים בחיים ובכלל. זו תפיסה שהחזיקה לאורך שנים במחקרים רבים והיא כנראה נכונה. ראוי לציין שבמחקרים השונים אין הבדל בין אמונה של יהודי לכל אמונה אחרת. אדם, מהרגע שהוא אדם מאמין הוא יהיה בריא יותר. מצד שני מחקרים אחרים הראו שמתבגרים דתיים מדווחים על קשיים נפשיים גדולים יותר.

שני הדברים נכונים, וגם סותרים אחד את השני. כנראה שהקשיים הנפשיים שנובעים ל’איש האמונה’ עדיין קטנים יותר מהקשיים הנפשיים של האדם הלא מאמין. ולכן בשורה התחתונה ‘איש האמונה’ בריא יותר סטטיסטית.
אפשרות אחרת היא שזהו עניין של גיל, למתבגרים בגיל 15-30 יש קושי נפשי גדול יותר אבל כאשר מזדקנים הבעיות נעלמות ודווקא מרגישים בריאים יותר.

על כל פנים אם המטרה שמציבים היא גבוהה יותר אז ברור שהקושי גדול יותר.
למי שאין רף מוסרי גבוה אז הרף שלו נמוך יחסית ולא מקשה על החיים ועל המצפון.

אצל ה’איש האתאיסט‘ הרף הנמוך יכול להיות להיות רף  אומנותי ‘גבוה’.
מבחינתו, במקום להצביע שיש כאן בעיה מוסרית אפשר בנקל להפוך היוצרות ולצייר את זה כאומנות ותרבות.

לכן אולי גם ‘אנשי התרבות’ חושבים שהתרבות נמצאת רק אצלם כי לא רואים את ה’איש האמונה’ מתעסק בתרבות באותה מידה של חופש ושחרור מוחלט. ‘איש התרבות’ חושב ש’איש האמונה’ הוא אדם עם גבולות ומחסומים ולכן הוא גם לא תרבותי. הוא לא צרכן של אומנות ותרבות כפי ש’איש התרבות’ מגדיר מהי תרבות ואומנות.

במאמר סגור, מי אמר ש’תרבות’ ו’אומנות’ מוגדרת רק לפי ההגדרה שקבע ‘איש התרבות’?
אולי אפשר להגדיר אומנות ותרבות גם בדרכו של ‘איש האמונה’ והיא גם תהיה בסדר?
הרי פעם מזמן היתה ‘אומנות יהודית’ עובדה יש מחלקה כזאת במוזיאון. אז למה שלא תהיה גם כיום?

אומנות יהודית, חיה ונושמת. יש היום קבוצות פלייבק, משחק וריקוד יהודי או ישראלי רק שיש בו גבולות מסויימים ועדיין אין זה מונע מהיצירתיות ומחופש הביטוי. להיפך בגלל שיש גבולות ברורים אז יש הרבה יותר יצירתיות וחופש.
לים יש גבול ועדיין יש בים המון דגים, חופש אין סופי ועומק שעדיין לא גילינו ממש עד היום הזה.

לא מזמן היה איש תרבות ישראלי שכתב בעיתון שלאנשי אומנות מותר לעשות דברים שלאנשים רגילים אסור בתכלית.
אנשי אומנות שמביאים את הבשורה של היצירתיות והתרבות, לפי דעתו המלומדת, צריכים חופש כדי שיוכלו להוציא לפועל את היצירתיות שלהם.
לכן, כדי לאפשר להם סביבה נוחה וחופשית אז מותר להם לעשות מעשים שאנשים ‘רגילים’ צריכים לשבת בכלא עליהם. אבל להם לשם כל הטררם צריך לאפשר להם את זה. גוואלד.

זאת בדיוק עבודת אלילים!

לוקחים משהו מאוס, בהמי, המקום הכי נמוך שאפשר לעלות על הדעת והופכים אותו לקדוש! לאומנות תרבותית!
פעם זה היה עבודת אלילים ממש, פסל ופולחן לשמו שם היה אפשר לעשות את כל הדברים הללו כפולחן לאליל.
היום שאנשים גדלו ועניין הפסלים ועבודת האלילים לא כל כך תופס אז עברו לתרבות ואומנות.
שם זה מצטייר ונראה יפה ותרבותי כי קוראים לזה אומנות.

“גיירו” את מעשי הנבלה ובמקום לקרוא להם בשמם האמיתי (הס מלקרוא כאן לילד בשמו) קוראים להם מעתה אומנות ותרבות.

בצורה הזאת אפשר גם לצייר את דעאש כארגון שפועל לשם האומנות והתרבות, הרי כבר יש סרטים על רוצחים סדרתיים שאפשר לראות בסדרתיות שלהם מטרה אמנותית כזאת או אחרת ורעיון פילוסופי. אז למה לא?

זה מתחיל ממשהו שנראה סביר והגיוני כמו למשל ללמוד רישום באמצעות דמות ערומה, על ידי הזמנה של דוגמנית עירום לכיתה.
זה נראה דבר סביר ואולי אפילו נצרך לצורך לימודי (אם כי אני מכיר ציירים מעולים שלא עברו בדרך הזאת) אבל ברור לכולם שאם היא תעמוד באמצע הרחוב אז יגיעו שוטרים ויעצרו אותה. נכון.
זה רק מתחיל משם. אם לומדים ככה מבינים מיד שיש דברים שלאומן מותר ולאחרים זה פחות מקובל.
משם אפשר רק להתקדם כדי לעבור עוד קווים אדומים…

אם אין גבול ואין רף מוסרי ומטרה לשאוף אליה אז בנקל הכל מותר ואפשרי.
לא רק מותר ואפשרי אלא זה הופך להיות עניין תרבותי אומנותי קדוש, חופש הביטוי!
לעבור קווים אדומים הופך להיות דבר מקובל ורצוי.

תכלס, הצבת שאיפות גדולות בזמן שהאדם נמצא בתוך גוף חומרי ובהמי זאת בעיה.
האדם מורכב מנשמה אלוקית ממעל ומגוף בהמי. ושניהם דורשים את זכות קיומם!
אף לו אחד מהם רוצה להתפשר, כל אחד רוצה 100% נוכחות.

ובתוך זה יש לאדם שכל חושב ולב מרגיש, רצון וצרכים.

למשל, עניין הצפייה בפורנוגרפיה נחשב לרוב כדבר טבעי ומקובל כאשר אין לאדם שאיפות מוסריות גבוהות (בתחום הזה לפחות).
אצל דתיים העיסוק בראש גדול יותר, כי אין להם את המקום ה’טבעי’ הזה. ‘איש האמונה’ נעול על מטרה מוסרית גבוהה אשר מונעת ממנו לעשות ככול אשר יחפוץ ודורשת ממנו ל’כבוש את ייצרו’, להתעלות מעל הצרכים ה’טבעיים’ הבהמים הנטועים בו.

הכל טוב ויפה אבל הדרך לא סוגה בשושנים והיא רצופה מכשולים ומהמורות אין סופיות.
עד שיש אומרים שלדתיים בגלל המתח הזה בין המצב ה’טבעי’ של האדם לרדוף שמלות לבין שאיפות מוסריות גבוהות יש פחות בריאות נפשית.

הרי זה דבר מדהים,
בגלל שיש ל’איש האמונה’ רף מוסרי גבוה לשאוף אליו יוצא בסוף שהוא יוצא עם פחות בריאות נפשית ממי שמלכתחילה לו היה לו כלל מטרה ושאיפה מוסרית בעניין.

צריך להבין, מה שגורם לכל המתח ולבעיה בבריאות הנפשית זה הדחקה של מחשבות.
ברגע שאדם מדחיק אותן הוא למעשה רק מגביר אותן, כמו התיאוריה של ‘אל תחשוב על דב לבן’.

אז מה אפשר לעשות כנגד זה?

להבנתי, לפי תורת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל וטכניקת הכוונה הפרדוקסלית, אם אדם חושש מ’טיבעו’ הרע ומהמגנט הטבעי שיש בתוכו לשאוף לתחתית אז הוא צריך בכוונה לחשוב ולדמיין שהוא כל כולו רוצה לשאוף לתחתית. לדמיין את עצמו איך הוא נראה שם בתחתית אחר מעשה, האם הוא מרגיש טוב או לא טוב מבחינת ‘סוף מעשה במחשבה תחילה’ וכאן הפירוש שלי הוא: תדמיין את סוף המעשה ולאן הוא מביא אותך לפני שאתה עושה אותו.
אפשר גם לצחוק על המציאות הבלתי סבירה הזאת שרק גורמת לו לאבדן דרכו ושאיפתו האמיתית בחיים. כאשר אדם רואה את עצמו לפני המעשה ומבין שזה מעשה מאוד ילדותי ובהמי שנובע מטיפשות טבעית שיש לאדם שהופך אותו מאדם לבהמה. איך אפשר שלא לצחוק על האדם הזה? הצחוק הזה הוא משחרר. משחרר מהגבולות והכבלים שמושכים את האדם למטה ומביא אותו לחופש אמיתי ולחפש את הפשר האמיתי בחייו.

שיטה נוספת היא הסחת דעת. הרעיון בשיטה הזאת היא לכוון את המחשבה לאפיקים אחרים, לא לחשוב כלל על הבעיה ולהימנע מלעסוק בה ככל האפשר ולמלא את המחשבות במשהו חיובי כי אין מציאות של ריק מחשבתי.

אין מצב שבו המוח של האדם מפסיק לחשוב, במקום לחשוב על ‘אל תחשוב על דב לבן’ צריך לחשוב על משהו חיובי.
כמובן שאפשר להשתמש בשתי הטכניקות גם יחד ולעשות צחוק מעצמו בעניין הזה. יש לאדם בתוכו קוף אמיתי אז במקום להלחם נגדו, מה שהוא לא אפשרי לאדם כל כך כי לקוף יש כוחות חזקים יותר אז צריך לצחוק על הקוף הזה שנמצא בתוכך ובשנייה הוא נעלם, כהרף עין.

כל הבריחה הזאת היא בסופו של יום רצון לקשר, רצון להרגיש נאהב, להרגיש שווה. אנשים מחפשים את הקרבה. מחפשים להרגיש שווה, נאהב.
אנחנו חיים בעידן של ניכור, בדידות ותסכול. כביכול אנחנו בקשר וזמינים כל הזמן בטלפון החכם ו’ברשת החברתית’ בפייסבוק וכו’ אבל באותו זמן אנחנו לא באמת קשובים ממש לעצמינו! השקר הגדול הזה שנקרא ‘רשת חברתית’ הוא הדבר הכי פחות חברתי שקיים עלי אדמות.

בסביבה תחרותית האגו מתרסק בקלות כל כך ואנשים מחפשים נחמה,
משהוא שינחם אותם שיגרום להם להרגיש שווה,
סתם להרגיש!!! להזיז אנדורפינים בגוף!

אנשים היום בונים לעצמם זהות ומותג ב’פרופיל הפייסבוק‘ שהיא שקרית ומסולפת.
בפייסבוק כולם נראים שמחים ומאושרים כל הזמן ומבלים בנעימים. האם אתם חושבים שזאת באמת המציאות?
כל ה’רשת החברתית’ הזאת הוא שקר אחד גדול והיא פשוט מקום לברוח בו מהמציאות למקום בו אתה יכול להיות לפחות באופן וירטואלי אדם שמח וטוב. לעשות תמונות סלפי ולמתג את עצמך.
ככל שיש לך יותר לייקים אתה מרגיש נאהב וטוב, לכן הרדיפה היא אחרי לייק לא אמיתית כלל.
אבל כל העולם הוירטואלי זה נותן הרגשה טובה וגם זה דבר טוב.
זה בטח עדיף על תרופות נגד דיכאון, אלכוהול, ושאר ירקות.

אבל האם ההרגשה הטובה הזאת, יכולה להחליף באמת את החיים האמיתיים?!
באופן פרדוקסלי הגולשים ‘החברים’ בפייסבוק הולכים לחפש קשר במקום שיש בו הכי פחות קשר.
אני עצמי לא יודע, מה אתם אומרים?

אולי בכלל הרצון לקשר ולאהבה לא קשור לפייסבוק, הרצון לקשר הוא חלק מההתפחות האנושית במאה ה-21
ופייסבוק רק מעצים אותו, כאילו נותן לו פתרון אבל מתברר שהפתרון יותר חלול מגבינה צהובה.
החיים בעידן הפייסבוק מזמנים ל’איש האמונה’ קשיים רבים וצריך ללמוד איך לעבור אותם.
צריך ללמוד את זה, זה לא עניין של ‘אמונה’ וגם לא משנה אם יש ל’איש האמונה פייסבוק או אינטרנט.
“אינטרנט כשר” לא יפתור את הבעיה שקיימת, הוא רק אולי ימנע חשיפה לכלים שמעצימים את הבעיה.
אבל הבעיה היא כאן ולא הולכת לשום מקום.

היום בעזרת פרנקל וחבריו יש כלים איך להתמודד עם קשיים.
לא צריך להמציא כל פעם את הגלגל מחדש ובכלל לא בטוח שבלי ללמוד את הכלים הללו שכל אחד יצליח להמציא את זה.
לא כל אחד הוא פרנקל ולא כל אחד הוא רוטשילד.