ארכיון חודשי: יוני 2016

עבדו את ד' בשמחה

with joy photoאין אדם בעולם שלא רוצה להיות שמח.
אפשר לומר שכל מגמתו של האדם בחייו זה להיות שמח.

כאשר אדם עוזב את העולם הזה אז קרוביו עצובים ומתאבלים ובוכים על לכתו.
למה בעצם? אם אדם הלך מכאן לשם, למה אנחנו עצובים? כי הוא יחסר לנו?
אז אנחנו בוכים לא עליו אלא עלינו! שאנחנו כבר לא נקבל ולא נתקשר יותר עם אותו אדם.
שלא נוכל לחיות יחד איתו.
או אולי שלא נוכל לתת לו יותר, לא נוכל לראות אותו גודל ולראות בשמחתו.
ואולי שהעולם כולו חסר! חסרה נשמה מהעולם כולו!
שכל האנושות הפסידה כאן נשמה, אדם שיכול היה לתת ולקדם אותה, את כולנו.
ועכשיו… כבר לא.
"ד' נתן ד' לקח, יהי שם ד' מבורך"
מה העניין?
להזכיר לנו איפה אנחנו עומדים! אנחנו עומדים לפני בורא עולם!
זה לא תפקידנו לדאוג לעולם, אנחנו לא אחראים על העולם כולו, אנחנו יכולים רק להשתדל.
אין צורך לדאוג לעולם, יש מי שנווט אותו, יש בורא לעולם ויש משגיח.

תפקידנו הוא "עבדו את ד' בשמחה"
בכל מצב!
ידוע הסיפור על רבי עקיבא: שהיו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כשהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קודשי הקודשים שבבית המקדש. התחילו הם בוכים ור' עקיבא מצחק…

איך אפשר לצחוק על דבר עצוב?
כאשר מחוברים בעומק החיים ומקור החיים, לנבואה של הנביאים, לבורא עולם.
אין באמת סיבה לבכות.

כי המטרה היא: "עבדו את ד' בשמחה"

עצם החיים קשור לשמחה, אדם שחי באמת הוא שמח בכל כוחו.
ואדם שמרגיש פחות חי הוא גם פחות שמח.
החיים קשורים בקשר בל ינתק עם השמחה.
והחיים עצמם קשורים למקורם.

כאשר מחפשים שמחה בכל מיני מקומות הזויים, מעבר לים, ובכל מיני מקומות "בילוי" גשמיים.
ומחפשים חיות מכמה דברים שלא באמת ראויים לנשמה ומקורה זה ממש לא פלא שלא מוצאים אותה באמת!
היא יכולה במקרה הטוב לעבוד עלינו לכמה רגעים, לגרום לנו להרגיש היי ופסדו שמחה.

אבל בחלוף הזמן, אם מסתכלים על הדברים בכנות ובשכל ישר מבינים שזאת הכל אשלייה…
ואז מחפשים חיזוקים חיצוניים לפסדו שמחה הזאת אבל גם זה לא עוזר.

השמחה לפעמים תלויה בציור או בדימיון שיצרנו לעצמינו איך נראית השלמות שאני רוצה לחיות בה.
ואם אני לא מגיע אליה אז אני לא שמח, וכל מגמתנו היא להגיע לאותו ציור ודימיון…
כך יוצא שכל עוד שלא הגיענו לאותה תכלית וציור אנחנו לא ממש בשמחה,

וגם כאשר סוף סוף מגיעים למטרה, אחרי שהרגשות מהשגת המטרה נרגעו, מגלים שהכל היה בדימיון שלנו.
ושוב אנחנו לא שמחים.

ממש מרגישים את הדבר הזה, כל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. ממש כך!
הכבוד, זהו רצון של ה'אני', לקבל משהו חיצוני ממני.
אותו דבר לגבי רדיפה אחרי 'שמחה' שהיא חיצונית לאדם.
ובעצם אחרי רדיפה של כל דבר שהיא חיצונית לאדם.
האמת נמצאת בתוך האדם פנימה! בעצמיותו!

איך מגיעים לשמחה אמיתית!
איפה הנשמה שלנו תתחבר באמת למקורה? ותתן לנו שלמות ושמחה?
כאן מגלה לנו דוד המלך סוד גדול "עבדו את ד' בשמחה".